אימה אובחנה לפני חודש ו- 6 ימים עם סרטן ריאה גרורתי
התדרדרה בצורה מטורפת, כל יום יותר ויותר גרוע.
מאשה עצמאית, פעילה ועובדת, הגיעה למצב שבקושי יכולה לשבת, התעוורה, פיתחה חרדת נטישה קשה. ממש ממש קשה וכואב.
😡 האונקולוגית אמרה לה: "אין מה לעשות, אם היתה תרופה כלשהי בעולם, הייתי נותנת לה אבל אין כלום ושום דבר, קחי אותה להוספיס".
👈 בדרך כלל, אני לא מכניס מיקרים כאלה לעבודה ואומר למשפחות שלצערי המצב של המחלה כבר כל כך מתקדם שהסיכוי שנוכל לעזור קלוש אם לא אפסי וממליץ להן לא לקחת את השירות שלנו.
הבת התעקשה קשות ובלב כבד הכנסתי את המקרה לעבודה וכתבתי "דחוף ביותר".
✅ בהמשך לאופציות שעלו בדו"ח שלנו, המלצתי להם לעבור לבית חולים אחר ולהגיע לאונקולוג ספציפי אחד שמצאתי לנכון שרק הוא יטפל בה. רק הוא.
וכך היה.
העברנו את כל הניירת הרפואית שלה אליו ואת הדו"ח שהכנו לפני שהיא הגיעה לבית החולים כדי שכבר ילמד את מקרה ויעבור על כל האפשרויות.
🎯 ביום שהיא הגיעה אליו לפני פחות משבוע היא התחילה טיפול עם תרופה מנצחת ותראו את ההתכתבות שלי עם הבת.
לא להתעלף?
